התוכן העיקרי

מועדון האלמנות העליזות

דער קלוב פֿון די פֿריילעכע אלמנות
קומדיה מתוקה-מרירה

דרמה קומית על שלוש אלמנות יהודיות (אמריקאיות) מדליקות. חברות בנפש. הן הולכות יחד מדי שבוע לבקר את בעליהן המנוחים. משוחחות איתם, משתפות אותם בצרות שלהן, בגעגועים, בחלומות, בזיכרונות היפים והפחות יפים. מדברות בגילוי לב על הבדידות ועל התקווה למצוא אולי בן זוג חדש. גבר בגילן שגם הוא אלמן מופיע פתאום בבית הקברות. אחת הנשים מתאהבת בו ומרגע זה שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. קומדיה משעשעת שיש בה גם דרמה, גם דמעה ובעיקר המון תקוה.
בהשתתפות: מרים זוהר, אנאבלה, לאה שלנגר, ישראל טרייסטמן ולורה סהר
מחזה: איוון מנצ'ל, תרגום ליידיש: דניאל בירנבאום, בימוי: יורם פאלק, עיצוב תפאורה: סשה ליסיאנסקי, עיצוב תלבושות: דלית ענבר, מוסיקה: עדי כהן, כוריאוגרפיה: צחי פטיש, עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי
בליווי תרגום לעברית ולרוסית

מן הביקורות:

"להתאבל בכיף. הן מרכלות, מדברות, מפטפטות בלי סוף, ומצחיקות כל הדרך להרפתקאות חדשות. מרים זהר האגדית והבמאי יורם פאלק מרימים את ההצגה. מדובר בקומדיה עשויה היטב עם נטייה חזקה לדרמה סנטימנטלית, שלצד הומור יהודי שנשלף עמוק מהבוידעם מציעה התבוננות לא רעה בכלל על התאלמנות, חברות נשית ומה שסביבן. הטקסט מכיל יידישקייט שתמיד נוח להתרפק עליו, מקום לבדר ולרגש במינונים הנכונים ובעיקר מרחב פעולה הולם להוכחת כוחן של שלוש השחקניות הראשיות המצוינות. מרים זוהר האגדית, כלת פרס ישראל, היא לוסיל חדה ומתוקה. לאה שלנגר היא אידה נוגעת ללב. אנאבלה, בתפקיד גונב הצגה כדוריס, לבבית ומקסימה. ישראל טרייסטמן ולורה סהר מוצלחים גם הם". 
(אופיר הלל, nrg)

"מועדון מצחיק ותיאטרון מבריק. הביצוע מעולה. יורם פאלק ביים את המחזה כמו שצריך מכול הבחינות. אפיון שונה ומיוחד של כול אחת מהאלמנות, כולל האלמן, כ'טיפוס', בכול מיני מצבים ואירועים שהם חווים, והעיקר – השילוב המדויק והאותנטי, שהוא במקרה זה העיקר - בין ההיבט ה'עליז', ה'מצחיק'  לכאורה, של המחזה לבין המשמעות היותר רצינית – שכול, מוות, צער ובדידות. המחזה כפי שהוא מוצג ומבויים, אינו סתם 'בידור' אלא הומור יהודי שיש בו הכול - רוקדים בחתונות, מתבדחים, אבל גם עולים לקברם של יקיריהם, בבחינת אלה הם החיים; ואם תרצו, זו גם היהדות – יש 'פורים שפיל', אבל גם תשעה באב... אשר למשחק - רק מחמאות. כל תפקיד מלוהק ומשוחק כמו שצריך. אנאבלה שיחקה את דוריס כטיפוס מאוד רגיש ומעורב, כאישה וכאלמנה, מבחינת הנוכחות וסגנון הדיבור. לאה שלנגר בתפקיד אידה, נראית לכאורה מאופקת ומופנמת, אבל עצם הנוכחות שלה כ'דמות' יש בה כול מה שצריך – אופי וזהות. מרים זוהר בתפקיד לוסיל, הציגה דמות קצת שונה מהאלמנות האחרות, יותר אירונית, ביקורתית, אבל מבעד למסכה, גם היא, כמו כולן, אלמנה. מה שחשוב במקרה זה הוא השוני הברור שבין האלמנות – מבחינת האופי והנוכחות. כל אחת מהן אלמנה בזכות עצמה ואחרון חביב – ישראל טרייסטמן, האלמן החתן, ששיחק דמות 'רצינית', לא כל כך 'עליזה', אבל הגונה ותכליתית, וידע לבחור, למזל טוב, בכלה-אלמנה הנכונה. בנוסף כדאי לציין גם את התלבושות המרשימות של דלית ענבר והתפאורה של סשה ליסיאנסקי – עם שילוב ויזואלי, סמלי ומשמעותי, שבין בית מגורים לבית קברות. סך הכול – יש מה לראות ומה לשמוע, לא על פי קלישאות ומוסכמות אלא כיצירה מקורית ומרשימה בזכות עצמה מבחינת התוכן והסגנון; והעיקר – ביצוע מעניין ומרשים". 
(בן עמי פיינגולד)

"כששלוש שחקניות עתירות ניסיון וכשרון במה, עולות לשחק יחד בדמותן של שלוש אלמנות, אין ספק וכבר מראש, שהתוצאה תהיה טובה. ואכן זה כך. הצגה של צחוק, לצד שפת היידיש המתגלגלת בפיהם שהיא טובה ואיכותית. גם מי שלא דובר את השפה על בורייה ייטיב להבין אותה (ולמי שלא יש 3 מסכי תרגום). זוהי דרמה קומית על שלוש אלמנות יהודיות (אמריקאיות) משובבות נפש ולב. ומילה טובה מאד על התפאורה. מיד כשנכנסים לאולם מרגישים את אווירת ההצגה. בית עלמין, מצבות, עלים בשלכת לצד בית משפחה, שפעם שקק חיים. זו אווירת ההצגה. החיים לצד המתים. קסום. במיוחד כשזה ביידיש". 
(קובי פינקלר, ערוץ 7)

"תאטרון היידיש מתחדש. בוא ונתעכב רגע על שפת העבר – היידיש. לנוחיותו של הקהל שאינו דובר יידיש, או ששליטתו בה חלקית, מתקיים תרגום סימולטני מעל הבמה. למשמע פרצי הצחוק באולם אנשים לא רק שהזדהו עם השפה – שמתכתבת לא מעט עם העברית והאנגלית – אלא שבעבורם היא סוג של התרפקות על מחוזות ילדותם, על הבדיחות הקטנות שספגו בביתם, על שירי הערש ששמעו בלכתם לישון. אבל לא רק – גם בעבור הקהל הצעיר שנכח בהצגה, והוא לא מעט, הקסם והמסתורין שדיברו בו סבו וסבתו, או שקלט מפה ומשם מתוך שברי שיחות אקראיות, לא רק שלא נס לחו אלא העניקו לו ממד וערך נוספים. הגם שתחושות של פחד, אכזבה, אהבה נכזבת וריקנות הן אוניברסליות, לשמוע את גיבורות המחזה מביעות אותן ביידיש מעצים עבורו את מנעד החוויות, צובע אותן בגוונים טיפה שונים, ומייחד אותו מבלי משים עם עולם הקונוטציות המידי שלהן. כמי שצפה ב"מועדון האלמנות העליזות" בעברית  ב"הבימה" לפני עשר שנים, אני יכול לומר כי ההחלטה להעלותה ביידיש היא נכונה ומוצדקת, ועושה חסד עם המחזה. שלוש האלמנות מגולמות בחן, ביופי ובמקצועיות רבה ע"י מרים זוהר, אנאבלה ולאה שלנגר. קילומטראז' הבמה המכובד שלהן כבר מחודד דיו, והאינסטינקטים מיומנים להבחין מתי הקהל רעב לבדיחה עסיסית, באיזה רגע נדרשים חיוך ועידון, ואת חסד השתיקה. לא מעט שתיקות יש במחזה – שמדברות בעד עצמן, ומרגשות לא פחות מכל המלל. לצדן מופיע ישראל טרייסטמן, אלמן המזדמן אל קבר רעייתו, במשחק שכולו מינוריות טהורה. המפגש עם שלוש הגרציות עוד יוליד הפתעות, אך חשוב לציין כי דווקא הבדלי הטמפרמנטים שלהן יוצרים את השלם והמשלים המיוחד כ"כ בהצגה, את האנושיות והקסם, ואת הרצון לקרוא תיגר על מוסכמות חברתיות הנוגעות לגיל השלישי. זוהר, כלת פרס ישראל, היא הרוח החיה שבחבורה. אנרגטית, תוססת, מתירנית, משוחררת וספונטנית – הכי לא עונה על הקריטריון של "אלמנה קשישה". לאה שלנגר – משחק מופתי של דמות מופנמת, נעימת הליכות, שופעת רוך ולצד זה רוויה בתשוקה ולא מוותרת על רצונה בפרק ב'. אנאבלה - מפליאה לשחק את הקשישה הנרגנת, זאת שעול היום יום מונח על כתפיה, וחרף אהבתה הבלתי פוסקת לבעלה המת, היא מצויה עמו בהתחשבנויות עבר גרוטסקיות – מזימה לצנן את הקשר ביניהם. המפגש בן תשעים הדקות עם זוהר, אנאבלה ושלנגר חושף עבורנו את יופיו של החולין. בלי רעמי רקע, ללא הדהוד תופים גרנדיוזי, מוכיחות לנו שלוש האמניות הנפלאות הללו בדרכן האינטימית כי האובדן אינו מקהה את רחשי הנפש וגילוי הלב בפני מי שחי לצדך עשורים שלמים. העובדה שהוא אינו מקיף אותך באופן ממשי אינה גורעת כהוא זה מהצורך לשתף אותו בחוויות היום יום, בבדידות, בזקנה, בלילות ללא שינה, בהתפארות בהישגי הנכדים, ובעיקר בתקווה לצד הגעגוע". 
(יוקי לביא, ויטרינה)

החל מאוקטובר 2015 בהיכלי התרבות ברחבי הארץ
למידע ארצי ולהזמנות 03-5254660 שלוחה 1